שלשום קיבלתי הודעה מחבר.
"תגיד תולי?"
מיאו? 🙂
(כן, זו תגובה לגיטימית אצלי)
"זה הגיוני שאני מרגיש דרופ אחרי סשן בתור שולט, למרות שהנשלטת שלי ממש בטוב?"
אז כן.
שולטים בהחלט יכולים לחוות דרופ.
זה לא מוזר, זה לא לא בסדר, וזה בהחלט משהו שקורה.
קורה הרבה.
למה שולטים חווים דרופ?
כולם יודעים שצריך לעשות אפטרקייר בסוף סשן, ושסאבים עלולים לחוות דרופ.
זה לגיטימי, מתוקשר, מובן.
אבל מה עושים אם דווקא השולט מרגיש דרופ?
אני אוהב להסביר את זה דרך החוק השלישי של ניוטון.
"For every action there is an equal and opposite reaction"
תרגום פשוט: ככל שאנחנו חווים יותר התלהבות, יותר כיף, יותר סיפוק - כך אנחנו יכולים לחוות גם דרופ עמוק באותה עוצמה.
זה הצד השני של אותו מטבע.
תזכור משהו אחד - שולטים הם בני אדם.
לא רובוטים, לא מכונות.
בדיוק כמו שלגיטימי שנשלטים יחוו דרופ, אותו דבר בדיוק חל גם על השולטים.
איך דרופ אחרי סשן מרגיש?
אין תשובה אחת.
כל אחד חווה את זה אחרת.
לפעמים זה ירידת אנרגיה פתאומית, ריקנות, צורך עז במנוחה.
לפעמים זו עייפות פיזית מטורפת.
לפעמים רגשות של חוסר ביטחון, או דווקא עצבנות שצצה משום מקום.
התחושות האלה? הן חלק טבעי מהתהליך הפיזיולוגי והרגשי שהגוף עובר אחרי חוויה אינטנסיבית.
במיוחד כשהסשן היה מרגש, מעמיק, חזק - הדרופ עלול להיות חזק באותה מידה.
חשוב שתזכור: התחושות האלה לא מעידות על שום דבר שלילי.
הן חלק מהחוויה. הן חלק מבדסם.
ויש דרכים להתמודד איתן בצורה שמביאה רגיעה ושיקום.
איך נותנים אפטרקייר? (לשולטים ולנשלטים)
הדבר הנפוץ ביותר?
שוקולד, או משהו מתוק.
המון קירבה, ליטופים, חום, חיבוקים.
אבל - וזה חשוב - זה לא נכון לכולם.
אפטרקייר הוא לא קופי-פייסט.
בדיוק כמו שאנשים שונים אוהבים כאב בצורה שונה, הם גם זקוקים לאפטרקייר שונה.
בקורס הבדסם שלי אני מדבר על זה כל הזמן - שצריך לשאול.
פשוט לשאול את הפרטנר/ית מה הדרך הכי נעימה והכי נכונה להם לקבלת אפטרקייר.
יש כאלו שירצו קירבה פיזית טוטאלית, יש כאלו שיעדיפו מילים חמות, ויש כאלו שירצו שעה לבד מול הטלוויזיה עם הסדרה האהובה.
כולם בסדר. כולם נכונים.
אז מה לוקחים מזה
כולנו יכולים לחוות דרופ.
זה חלק מהמשחק שלנו בעולם הבדסם, וזה לגמרי בסדר.
אין דרך אחת נכונה לאפטרקייר, ואין צד אחד "חזק יותר" שאסור לו להזדקק לעצמו.
דרופ אחרי סשן זה דבר סופר הגיוני.
ברמה הרגשית, ההורמונלית, הפיזית.
הוא לגיטימי, הוא הגיוני, וכמעט תמיד קל ונעים יותר להתמודד איתו ביחד.
גם אם ה"ביחד" הזה הוא מרחב של לבד, בידיעה שיש מי שדואג.
תגובות
שתפו, שאלו, התווכחו - מקום בטוח. תגובה ראשונה מאושרת ידנית כדי למנוע ספאם.
טוען תגובות...