״משהו לא בסדר בי״ הוא חשב לעצמו.
״למה אני אוהב כאב?! מה זה אומר עלי?!״
אז הוא נכנס לגוגל והקליד את המילה ״מזוכיסט״.
והתשובות?
הפילו לו את הלב אפילו יותר...
ויקיפדיה, מאמרים על אישיות פתולוגית, והמלצה נוראית של גוגל:
״חפש גם הפרעת אישיות מזוכיסטית״.
זה מה שרוב העולם חושב על מזוכיזם,
והגיע הזמן לראות צד אחר!
דיברתי לעומק על הנושא הזה בפרק 2 של הפודקאסט שלי ״תתבייש לך״,
וחשוב לי לשתף גם בגירסא כתובה.
אז מה זה מזוכיזם, בשורה אחת
מזוכיזם הוא לא ״אדם שאוהב כאב״.
זה אדם שאוהב כאב ספציפי, בזמן ספציפי, ועם אדם ספציפי.
ומחוץ למסגרת הזאת?
זה פשוט כואב, כמו לכל אדם אחר.
אני אתן דוגמא על עצמי:
אני מ-מ-ש לא אוהב לקבל מכה מהשולחן בחורף כשקר!
אני לא סובל רופא שיניים,
לא כייף לי בשום צורה לקבל בטעות כוויה מהתנור כשאני מוציא תבנית.
כן כייף לי לקבל הצלפות עם השוט העדין שלי בטוסיק בזמן שאני בתוך סשן עם בת הזוג שלי.
אותו גוף, אותה מערכת עצבים בדיוק,
וההבדל בין השניים הוא לא בעוצמה,
אלא בשאלה: עם מי, באיזו סיטואציה, ואיזה כאב ספציפי.
עד 2013 זה היה כתוב בספר של הפסיכיאטרים
יש ספר שנקרא DSM, וזה בעצם ספר האבחנות של עולם הפסיכיאטריה,
הוא זה שקובע מה נחשב הפרעה נפשית ומה לא.
(DSM, BDSM... משהו שם קצת חשוד לי 😏)
ועד 2013, שימו לב מה אני אומר לכם, 2013,
מזוכיזם וסדיזם מיניים ישבו שם בפנים כאבחנה,
משהו פתולוגי, לא תקין, שצריך לרפא ולטפל בו.
במהדורה החמישית של ספר הDSM משנת 2013 זה השתנה, והם עשו הפרדה חשובה:
יש נטייה, ויש הפרעה, והם לא אותו דבר.
הנטייה לכאב לא מאובחנת יותר בתור בעיה פטולוגית,
ורק אם יוצרת מצוקה של ממש, צורך אימפולסיבי חסר גבולות
או אם ההתנהגות מופנית כלפי מישהו שלא הסכים להשתתף בסיטואציה
(מקרים נדירים מאוד)
מדובר באבחנה פתולוגית.
ועכשיו בואו נחשוב על זה רגע בהיגיון:
דורות על גבי דורות למדו אותנו שמיניות היא רק לצורך רבייה,
ושכל מה שלא נכנס לשם הוא סוטה ולא תקין,
ורק לפני עשור וקצת זה ירד מהספר.
עשור זה כלום!
אז מן הסתם זה נשאר איתנו,
ובגלל זה עמוד התוצאות בגוגל עדיין נראה כמו 1995,
ובגלל זה אנשים עדיין נבהלים מעצמם...
״אם אתה בקטע, יש לך טראומות מהילדות״
וואי, כמה פעמים שמעתי את זה.
ואתם יודעים מה? סבבה, יאללה, זורם איתכם,
זה מגיע מהילדות.
אבל אתם יודעים מה עוד מגיע מהילדות?
בערך כל דבר אחר!
הרגלי האכילה שלנו, האהבה העצמית שלנו, רמת הביטחון,
איך אנחנו מתקשרים עם בן זוג, כמה ספורט אנחנו עושים השבוע,
אז כן, גם המיניות יכולה להיות קשורה לילדות, ולא בהכרח.
אבל ״קשור לילדות״ ו״טראומה״ הן לא אותה מילה!
זה שיש אנשים עם טראומה שאוהבים את זה,
ממש לא אומר שלכל מי שאוהב את זה יש רקע טראומטי.
ויש היום מחקרים שבודקים בדיוק את זה,
והם מראים שאנשים שנמשכים לעולם הזה מגיעים לרוב מילדות נורמטיבית לגמרי,
מתפקדים לא פחות טוב מכל אחד אחר,
ובחלק מהמדדים דווקא מראים יותר אמפתיה ויותר תקשורת בתוך הקשר.
ואם אצל מישהו ספציפי זה כן הגיע ממקום קשה?
אז מה!
יש אנשים שמתוך מקום קשה בנו עסק, רצו מרתון, שינו את כל החיים שלהם,
ואף אחד לא עוצר מישהו באמצע איירונמן ושואל אותו מאיזו טראומה זה מגיע...
אז פחות מעניין אותי מאיפה זה הגיע,
הרבה יותר מעניין אותי איך אני מתייחס לזה עכשיו.
״אם אתה בקטע של בדס״מ, אתה חייב לאהוב כאב״
לא.
וזו כנראה הקלישאה שהכי מרחיקה אנשים מהתחום הזה.
בדס״מ זה מנעד עצום של דברים,
(מנעד, מילה מדהימה, מאיפה עד איפה)
וזה יכול להיות מנטלי, מילולי, חבלים, אזיקים, פקודות, המתנה,
משחקי תפקידים, או מבט אחד בחדר מלא אנשים,
רשימה ארוכה מ-מ-ש, שרובה לא נוגעת בכאב בכלל.
ואני אגיד לכם משהו שמפתיע אנשים:
אני, בצד הנשלט, לא מתחבר לכאב.
לא כייף לי שכואב לי, ואני לא רוצה שיכאיבו לי בשום צורה.
אז זה אומר שאני לא נשלט?
ממש לא!
אני אחלה של נשלט 🙂
ואפשר להיות עמוק בתוך העולם הזה שנים, ולא לגעת בכאב אף פעם.
״ואם אתה אוהב לשלוט, אז אתה סדיסט שמתעלל״
זו אותה קלישאה בדיוק, רק מהצד השני של החדר.
סדיזם בהקשר הזה זו הנאה שמגיעה מהכאב או מהמתח של הצד השני,
כשהצד השני רוצה בזה, ביקש את זה,
ויכול לעצור את הכל במילה אחת, בכל רגע.
ואדם שנהנה לפגוע במי שלא הסכים הוא לא סדיסט,
הוא פוגע, וזו מילה אחרת לגמרי.
ההבדל הוא לא בעוצמה של המכה,
ההבדל הוא בשאלה מי מחזיק את ההחלטה.
הרחבתי על זה במאמר נפרד על מה מפריד בין בדס״מ מעצים לבין התעללות, כי זו שאלה שחוזרת אליי הרבה.
אז איך יודעים אם זה בריא?
זו השאלה שאף מילון לא עונה עליה, ולכן היא פה.
וטוב, זה לא מדע מדויק, אבל בתור כלל אצבע יש שלוש שאלות שאני שואל.
מי מחזיק את הבלמים?
אם אפשר לעצור בכל רגע, גם באמצע,
ומילה אחת מספיקה כדי שהכל ייעצר, אז הכל בסדר.
מה נשאר אחרי?
רוגע, קרבה וחיוך זה סימן מצוין,
אבל בושה שנשארת ימים זה סימן אחר לגמרי, וכדאי להקשיב לו.
זה מוסיף או מחליף?
אם זה מוסיף שכבה לחיים, מדהים,
ואם זה החליף את החברים, את השינה ואת העבודה, שווה לעצור רגע ולהסתכל.
שלוש תשובות טובות?
אז אפשר להירגע, אין פה שום דבר לתקן 🙂
ואם התשובות פחות טובות?
גם אז זה לא הופך אף אחד לחולה!
זה פשוט אומר שיכול להיות כואב להיכנס לזה לבד,
ואני ממליץ למצוא מטפל או מטפלת מהעולם המיני שמכירים את התחום ולא נבהלים ממנו,
כאלה שלא ינסו ״לרפא״ את הנטייה, אלא יעזרו עם מה שמציק.
ולמה זה בכלל מרגיש כל כך טוב?
תקשיבו, יש לזה הסבר פיזי לגמרי, והוא ממש לא מיסטי.
מתח מבוקר בגוף משחרר שרשרת שלמה של הורמונים,
אנדורפינים, אדרנלין, אוקסיטוצין,
והשילוב הזה מייצר מצב שבקהילה קוראים לו ספייס.
תחושה של ריחוף, של שקט בראש, של גבולות שמתרככים,
והמוח שלנו יודע להפריש דברים מטורפים,
בלי שום חומר מבחוץ, רק ממה שיש לנו בתוך הראש.
ואחרי שעפים גבוה? לפעמים מגיעה גם ירידה.
לזה קוראים דרופ, וכתבתי עליה בנפרד כי היא מבלבלת המון אנשים.
ומה זה לא
זה לא הרס עצמי,
כי הרס עצמי הוא חד צדדי, הוא לא נעצר, ואף אחד לא שומר עליך בתוכו,
ופה זה נבחר, מתוזמן, ונעצר במילה.
וזה לא אומר שאוהבים כאב בחיים,
אותו אדם בדיוק יתלונן על זריקת דם כמו כולם 🙂
זה גם לא חולשה,
כי לתת אמון מתוך בחירה זה לא אותו דבר כמו לא להיות מסוגל להגיד לא.
וזו לא זהות אחת קבועה,
הרבה אנשים נעים בין הצדדים לפי תקופה, לפי מצב רוח, ולפי מי שמולם.
שאלות נפוצות
מה זה מזוכיסט?
אדם שנהנה מכאב, ממתח או מוויתור על שליטה, בתוך מסגרת שנבחרה מראש ומול אדם שנבחר מראש. מחוץ למסגרת הזאת הוא חווה כאב בדיוק כמו כל אחד אחר.
מזוכיזם זה הפרעה נפשית?
לא. עד 2013 הוא הופיע כאבחנה בספר האבחנות הפסיכיאטרי, ומאז המהדורה החמישית יש הפרדה בין נטייה לבין הפרעה. הנטייה עצמה אינה אבחנה, אלא אם היא יוצרת מצוקה של ממש, צורך אימפולסיבי חסר גבולות, או שההתנהגות מופנית כלפי מישהו שלא הסכים.
מה ההבדל בין מזוכיזם לסדיזם?
שני צדדים של אותה דינמיקה. מזוכיזם הוא ההנאה מתוך קבלת הכאב או המתח, וסדיזם הוא ההנאה מתוך הצד שמוביל אותו. שניהם מתקיימים בהסכמה בלבד, וברגע שאין הסכמה זה כבר לא אחד מהם.
מזוכיזם מגיע מטראומת ילדות?
לא בהכרח, ולרוב לא. מחקרים מראים שאנשים בתחום מגיעים ברובם מילדות נורמטיבית ומתפקדים לא פחות טוב מכל אחד אחר. וגם כשיש קשר לילדות, קשר זה לא טראומה.
אפשר לאהוב בדס״מ בלי לאהוב כאב?
בהחלט, וזה נפוץ מאוד. התחום כולל חבלים, אזיקים, פקודות, משחקי תפקידים, המתנה ומגע, וחלק גדול ממנו לא נוגע בכאב בכלל. אני עצמי, בצד הנשלט, לא מתחבר לכאב.
איך יודעים אם זה בריא?
זה לא מדע מדויק, אבל בתור כלל אצבע: אפשר לעצור בכל רגע במילה אחת, מה שנשאר אחרי הוא רוגע ולא בושה מתמשכת, וזה מוסיף שכבה לחיים במקום להחליף אותם.
זה אומר שאני חלש?
לא. יש הבדל בין לתת אמון מתוך בחירה לבין לא להיות מסוגל לסרב. הרבה אנשים שמחליטים כל היום מחפשים בדיוק את המקום שבו הם לא צריכים להחליט.
מתי כדאי לפנות לאיש מקצוע?
כשזה יוצר מצוקה שנשארת, כשקשה לעצור גם כשרוצים, כשזה פוגע בעבודה, בשינה או בקשרים, או כשמעורב בזה מישהו שלא הסכים. אז שווה מטפל מהעולם המיני שמכיר את התחום ולא מנסה לרפא את הנטייה עצמה.
ואם בא לך לדבר על זה איתי
אם קראת עד לפה,
אז כנראה שזו לא סתם סקרנות, וזה משהו שנוגע בך.
אני מלווה גברים וזוגות בדיוק במקום הזה כבר 17 שנה,
ואפשר לבוא לפגישת ייעוץ אישית איתי ולפרק את זה ביחד,
בלי בושה, בלי שיפוט, ובלי שתצטרך להסביר את עצמך מההתחלה.
לסיום
אם הגעת לכאן כי הקלדת מילה בגוגל ופחדת ממה שתמצא,
אז זה מה שחשוב לי שתיקח:
לא נשברת, ואין פה שום דבר לתקן,
יש לך נטייה, כמו לרוב האנשים,
והיא ירדה מרשימת המחלות לפני יותר מעשור.
וכל מה שנשאר זה להחליט מה עושים איתה, ועם מי.
שלך,
תולי 😽
תגובות
שתפו, שאלו, התווכחו - מקום בטוח. תגובה ראשונה מאושרת ידנית כדי למנוע ספאם.
טוען תגובות...