כמעט כל שבוע מגיע אליי אותו משפט, בהודעה או בשיחה ראשונה:
"קראתי את 50 גוונים של אפור, ומשהו שם נגע בי במקום שלא ידעתי שקיים.
זה נורמלי בכלל?"
הספר הזה נמכר ביותר מ-150 מיליון עותקים.
בשביל חצי מהעולם הוא הפך למילה נרדפת לבדס"מ.
ובדיוק בגלל זה יש לי איתו חשבון פתוח.
אחרי 17 שנה בתחום אני יכול להגיד את זה בלב שלם: 50 גוונים של אפור פתח דלת ענקית, ומאחורי הדלת הראה את החדר הלא נכון.
אז בואו נעשה סדר. מה הספר הבין נכון, במה הוא עיוות את המציאות, ואיך נראה בדס"מ בחיים האמיתיים.
קודם כל, מה 50 גוונים דווקא עשה נכון
אני לא כאן כדי לירוק על ספר.
האמת? אני חייב לו תודה.
לפני 50 גוונים, בדס"מ הייתה מילה שלוחשים במרתף.
ואז הגיע ספר אחד, ופתאום דיברו על זה בכל מקום. נשים בתחנת אוטובוס, זוגות בארוחת שישי, אנשים שלא העזו להגיד בקול מה מדליק אותם, פתאום קראו על שליטה וכניעה בלי להסמיק.
הוא נתן למיליונים רשות לגלות סקרנות שהם קברו שנים.
וזה, בעיניי, שווה זהב.
אז אם הגעת לכאן כי הספר עשה משהו בפנים, זה המקום הנכון.
הסקרנות הזאת בריאה לגמרי. פשוט כדאי להכיר את התמונה האמיתית, לא את גרסת הוליווד.
ועכשיו האמת: 4 דברים ש-50 גוונים עיוות
הנה ארבעה דברים שהספר לימד את כולם, וכולם פשוט לא נכונים.
- הסכמה היא לא "אולי". היא כל העניין.
כריסטיאן לוחץ. הוא רודף, מתעלם מ"לא", ומחתים על חוזה כאילו מדובר במשכנתא.
בבדס"מ בחיים האמיתיים זה בדיוק ההפך. לפני שנוגעים, מדברים. על מה כן, על מה ממש לא, ועל מילת הביטחון שעוצרת הכל בשנייה אחת.
מי שמתעלם מ"לא" הוא לא דומיננטי. הוא פשוט פוגע. - בדס"מ הוא לא צלקת, ולא "משהו שקרה לך בילדות".
זה אולי הנזק הכי גדול של הספר.
כל הקינק של כריסטיאן ממוסגר כתוצאה של ילדות מזעזעת, כאילו אדם שלם ובריא לא היה בוחר בזה מעצמו.
וזה בולשיט גמור.
בדס"מ הוא לא תסמין של שבר. הוא צורה בריאה לגמרי של תשוקה, שאנשים מאוזנים ומאושרים חיים איתה בגאווה. - מי שנכנע הוא זה שמחזיק את הכוח.
בספר, השולט שולט בהכל. בחדר, מחוץ לחדר, במי שהיא פוגשת ומה שהיא אוכלת.
זאת לא שליטה מתוך בחירה והכלה, זאת שליטה כפייתית, וזה דגל אדום ענק.
בדס"מ בריא חי בתוך מסגרת. יש התחלה, יש סוף, ויש מילה אחת שהנשלט אומר, וכל המשחק נעצר.
הכוח הגדול יושב דווקא אצל מי שלכאורה מוותר עליו. - כאב זה לא העיקר.
הרבה אנשים סוגרים את הספר עם משוואה אחת בראש: בדס"מ שווה מכות ועונשים.
אבל כאב הוא לכל היותר תבלין, והוא ממש לא חובה.
יש המון אנשים בתחום שלא נוגעים בכאב בכלל.
הלב של בדס"מ הוא לא הפגיעה. הוא החיבור, האמון, והמשחק העדין בין מי שנותן שליטה למי שמקבל אותה.
הסצנה שהכי מסוכן ללמוד ממנה
יש בספר תבנית שחוזרת שוב ושוב, וזאת שמדאיגה אותי הכי הרבה.
היא אומרת "לא", והוא ממשיך. היא מהססת, והוא לוחץ עד שהיא נכנעת. ואז הכל ממוסגר כרומנטיקה גדולה.
במציאות, זאת בדיוק הנקודה שבה בדס"מ נגמר ופגיעה מתחילה.
"לא" הוא לא חלק מהמשחק. "לא" עוצר את המשחק. נקודה.
אם למישהו בחדר לא בטוח, לא נעים או מפחיד, האדם האחראי בסצנה הוא זה שעוצר. גם בלי שביקשו ממנו.
אז למה אני בכל זאת שמח שקראת אותו
אם הגעת עד לכאן, כנראה שמשהו בספר נגע.
אולי דמיינת את עצמך באחד התפקידים. אולי עלה גל של חום, ומיד אחריו גל של בושה.
אז שיהיה ברור: הבעיה מעולם לא הייתה התשוקה.
הבעיה היא שהספר נתן לתשוקה הזאת מראה עקומה.
הוא לימד שכדי לרצות את זה צריך להיות שבור כמו כריסטיאן, או להיכנע בלי גבולות כמו אנה.
ואף אחד מהשניים לא מתאר אותך, ולא את בדס"מ בחיים האמיתיים.
איך זה נראה כשעושים את זה נכון
אז הנה התמונה שלא נכנסה לספר.
שני אנשים יושבים ומדברים לפני שמתחילים. מה בא לי, איפה הגבול, מה המילה שעוצרת הכל.
ואז, בתוך מסגרת מוסכמת, אחד נותן שליטה והשני מקבל אותה.
יש רגעים של עוצמה, של צחוק, לפעמים גם של דמעה.
ובסוף, החלק שהספר כמעט תמיד שוכח: נשארים ביחד, מחובקים, עם שמיכה וכוס מים, עד שהכל חוזר לקרקע.
קוראים לזה אפטרקייר, והוא קדוש לא פחות מהסצנה עצמה.
זה לא סיפור על גבר עשיר ושבור ואישה שמצילה אותו.
זה סיפור על אמון. וזה הרבה יותר לוהט מכל חוזה חתום.
שאלות שחוזרות אליי אחרי הספר
בדס"מ זה בריא, או שיש בי בעיה?
בריא לגמרי.
כל עוד יש הסכמה, בטיחות ותקשורת, מדובר בביטוי מיני לגיטימי כמו כל אחד אחר. הפסיכולוגיה כבר מזמן הפסיקה לראות בזה הפרעה.
צריך להיות דומיננטי ועשיר כמו כריסטיאן גריי?
ממש לא.
אין טיפוס אחד שעושה בדס"מ. יש אנשים ביישנים, רכים ורגישים, מכל מקצוע ומכל גיל. המיליארדר עם המסוק הוא פנטזיה הוליוודית, לא תנאי כניסה.
אולי המשיכה הזאת מגיעה ממשהו שקרה לי בעבר?
כמעט תמיד לא.
זה אחד המיתוסים שהספר חיזק. משיכה לבדס"מ היא לרוב פשוט חלק מאיך שמישהו בנוי, בדיוק כמו משיכה לטיפוס מסוים או לחוף ים. זה לא פצע, זאת תשוקה.
אז איך מתחילים באמת, בלי ספר?
לאט, בקטן, ובהסכמה.
מתחילים משיחה כנה, לומדים מה מדליק ומה מרתיע, ומנסים צעד אחד קטן בכל פעם. והכי חשוב, לא לבד עם הבושה.
אז מה עכשיו?
50 גוונים של אפור הצית ניצוץ.
מה שקורה איתו מכאן כבר לא שייך לספרות. הוא שייך לחיים.
הפנטזיה הזאת לא הופכת אף אחד לפחות שפוי, פחות ראוי, או פחות עצמו.
היא רק אומרת שיש בפנים דלת שמבקשת להיפתח. הפעם במציאות, בטוח ובהסכמה.
ואם בא לך לדבר על זה עם מישהו שחי את העולם הזה כבר 17 שנה ולא ירים גבה, אני כאן.
תגובות
שתפו, שאלו, התווכחו - מקום בטוח. תגובה ראשונה מאושרת ידנית כדי למנוע ספאם.
טוען תגובות...